האם הוא עיוור שלא יכול לעמוד, קלוב משרתו אינו יכול לשבת. להוריו של האם אין רגליים והם חיים בפחי אשפה. בחוץ אין כלום, העולם חדל להתקיים, בפנים קלוב והאם משחקים את התפקידים שלהם, כל אחד בתורו. מחזהו של בקט מצליח להיות בו זמנית פיוטי, קיומי ולעתים קרובות גם מצחיק.

בביצועם המשובח של אריה צ'רנר (האם) וניר רון (קלוב) ולצידם יהויכין פרידלנדר (נאג) ועירית פשטן (נל) ובסיטואציה הסוריאליסטית קשה למצוא את הקשר הישיר להפקתה הקודמת של צ'לטון בחאן – "אדמה קדושה", או לחומרים התיאטרליים האחרים שמעסיקים אותה בשנים האחרונות. עבורה, הקשר ברור מאוד - "גם 'אדמה קדושה' התקיימה בבית שמחוצה לו שוררת מלחמה", היא מספרת, "העולם נגמר. בדיוק בזה עוסק המחזה הזה, בסוף. אנחנו בעצמנו נמצאים היום בסוף משחק – תרבותית ומצפונית."

מה עושים בצל הסוף הזה המתואר במחזה? לפי בקט, נותר לנו רק לשחק. "אני מנסה לתת קצת צבע לצל הזה, קצת אור, כי אי אפשר לחיות בצל מוחלט. הוא היה ניהיליסט טוטאלי, אני לא כזו. אני לא מסכימה למרירות שלו כלפי אנשים, אני חושבת שאנשים מנסים להסתדר ולשרוד עם כל מה שזורקים עליהם. אולי לא פותחים את הפה ומוחים, כיוון שחלשים, אבל מנסים לשרוד. החבר'ה האלה בהצגה כולם מוגבלים, סובלים מחוסר אונים, אבל כל אחד מחפש משהו – את המגע האסור עם האנשים האחרים".

זו הפעם השנייה בה מביימת נולה צ'לטון את המחזה הזה, בפעם הקודמת זה היה בתיאטרון חיפה ב-1992. "אז זה היה כיף לעשות את המחזה הזה, ההרגשה הייתה אחרת, המדינה הייתה אחרת. הייתה תקווה. היום כמעט ואין. המחזה הזה הוא עלינו – אנשים שלא עושים מהבית שלהם מקום טוב יותר". על שחקני תיאטרון החאן היא מרעיפה שבחים. "אני לא מכירה דבר כזה בשום מקום אחר. הם עובדים הכי קשה בתיאטרון הישראלי, בבוקר חזרות, בערב הצגות וכמעט בלי הפסקה. זו מתנה לעבוד איתם".

דרך ארוכה עשתה צ'לטון מאז הקימה בשנות השבעים את "קבוצת הפרוייקט" שעבדה ולמדה בקרית שמונה, ובשנים האחרונות עברה לעבוד במספר מצומצם וקבוע של מסגרות – "אוניברסיטת תל אביב, מכללת סמינר הקיבוצים ותיאטרון החאן הם היחידים שמאפשרים לי לעסוק בחומרים שלי. כל מה שנעשה בתיאטרון המסחרי פשוט לא מעניין אותי. זה לא רק לא מעניין אותי, זה גם מזיק בעיני. הולכים שם לכיוון של טלוויזיה וזה מקשה על הקהל הרחב אחר כך לקבל חומרים שהם שונים. לכן אני אומרת שאנחנו גם ב-'סוף משחק' תרבותי".

בין הנושאים בהם עסקו הפקותיה האחרונות היו הבדואים, המחסומים והפליטים מדרפור. מאז הפקתה הקודמת בתיאטרון החאן יצאה נולה בקריאה מעל דפי העיתונות לצעירים שלא לעסוק בתיאטרון, אלא ללכת לפוליטיקה. "רק מהם תבוא הישועה. כל פעם שאני שומעת על קבוצת צעירים שעושה משהו יוצא דופן אני מקבלת תקווה. אני עובדת בהתנדבות עם מדריכים בצבא ואלה חבר'ה מדהימים. במקום ללכת ישר לאוניברסיטה ולבנות קריירה הם בוחרים ללכת למקומות הקשים, לפנימיות, לעבודה עם ילדים אבודים – אלה נקודות של אור בשבילי". על השאלה מדוע בכל זאת היא ממשיכה לעשות תיאטרון, היא משיבה "זה נחוץ לי. קשה לחיות את מה שקורה כאן. כל יום נדרש כוח לקרוא עיתון ולהמשיך משום שאני מזדהה עם מה שקורה כאן, וכואב לי על זה. כאן בתיאטרון יש לי אפשרות לחיות ולהתנגד – אני לא הולכת למחסומים. חברים שלי כן, רצים למחסומים. עומדים שם כבר שנים. התיאטרון הוא ההפגנה שלי."

צילומים: יעל אילן

ביקורים נוספים בחדר החזרות:

• התיאטרון הוא ההפגנה שלי - ראיון עם נולה צ'לטון, במאית 'סוף משחק'
• 'מה שאני עושה הוא מאוד לא חשוב' - ראיון עם ג'יטה מונטה, במאית 'סדר עולמי חדש'
• 'סרט על החיים של אבא' הצצה לעבודה על ההצגה 'הנסיכה האמריקאית'
• 'הריאליה מינימלית, הסיוט מקסימלי' מתוך העבודה על ההצגה החדשה 'אדמה קדושה'
• הנשמה שלנו בסכנה
• כרוניקה של מוות ידוע מראש - ראיון עם סיני פתר, במאי 'מאכינל'
• 'עירם של האנשים הקטנים' - הצגה חדשה של תיאטרון החאן
• תמונות מחדר החזרות של ההצגה 'החיים הם חלום'
• 'הזמרת קירחת יותר' - מעבר למילון של הרעיונות המקובלים
• ראיון עם הבמאי ותמונות ראשונות מההצגה החדשה 'אושר'