על אמנות ההווה

מקובל להניח, כי האמנות מבקשת נצח.
האמן משאיר את יצירתו אחריו, ומאות ואלפי שנים אחרי מותם של סופוקלס ואייסכילוס, מיכלאנג'לו וברניני, באך ומוצרט, יצירותיהם חיות וקיימות בתודעתנו.
אמנות התיאטרון היא עניין שונה: אורך חייה של יצירת השחקן, כאורכה של ההצגה.
גם שחקן התיאטרון הגדול ביותר, יישכח ויעלם זמן קצר אחרי מותו, או לכל היותר עם מותם של בני דורו.
התיאטרון הוא אמנות ההווה.
היכן אם כן "הנצח" של אמנות התיאטרון? מהו הדבר שמבקשת האמנות השונה והמשונה הזו?
מן הרגע שאכל האדם מפריו של עץ הדעת נחצה העולם בתודעתו לטוב ולרע.
מפליא להיווכח כי הדבר הראשון שנתפס כ"רע" היה גופו שלו עצמו: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות" (בראשית ג' 7).
וכך, אם ברגע אחד על פי האגדה, כמו מפץ גדול שמתחולל במוח האנושי או אם בתהליך אבולוציוני ארוך, הופך האדם ליצור היחידי עלי אדמות המגורש מגופו.
אולי הגעגוע לגן העדן איננו אלא געגועה של הנפש אל גופה.
הגוף הוא משכן החושים והרגשות, כלומר עוגן הנפש בחלל ובזמן וכך, תוצאתו של ה"גירוש" הזה של האדם מגופו היא שהאדם הוא היצור היחיד עלי אדמות שאין לו הווה. יש לו עבר בזכרונותיו ובגעגועיו. יש לו עתיד בפחדיו ובתקוותיו.

אבל רגע ההווה, הרגע המכיל את תמצית חווית החיים, רגע זה חומק מאיתנו ללא הרף.
'גן הדובדבנים' מחזהו של צ'כוב, הוא בין היתר מחזה על החמצת החיים.
וכך אומרת ליובוב אנדרייבנה, גיבורת המחזה, רגע לפני שהיא נאלצת לעזוב את הבית שבו חייתה רוב חייה:
"אני מרגישה כאילו לא ראיתי מעולם את הקירות בבית הזה, את התקרה, ועכשיו אני מסתכלת בהם בגעגועים, באהבה..."
וכך מתאר המשורר ט.ס. אליוט את אותו מקום חסר הווה:
זהֶוּ מָקוֹם שֶל אִי-נחַַת / זְמַן שֶלִּפְניֵ וּזְמַן שֶאַחֲרֵי /
בְּאוֹר עָמוּם: לֹא אוֹר יוֹם / מַלְבִּיש צוּרָה בְּדוּמִיּהָ צְלוּלָה /
מֵסֵב צֵל לְיֹפִי חוֹלֵף... / ולְֹא אֲפֵלָה לְזכֵַּךְ אֶת הַנְּשָמָה... /
לֹא שֶפַע ולְֹא רִיק. רַק הֶבְלֵחַ / עַל הַפָּניִם הַמְּתוּחִים לְכוּדֵי
סַד-הַזְּמַן / שֶדַּעְתָּם מֻסַּחַת מֵהֶסַּח-הַדַּעַת בְּהֶסַּח-הַדַּעַת"
(ארבעת הקוורטטים. מאנגלית: מאיה בז'רנו)
ההווה הוא גן נעול שאנו כמו סובבים אותו, מחפשים איזו פרצה בגדר כדי להתגנב דרכה אל ההוויה ההיא, האבודה, בטרם אמר אלוהים "ארורה האדמה בעבורך". אל תחושת החיים המלאה.
לפעמים כשהרוח נושבת לכיווננו, היא נושאת מן הגן את ניחוחות הפריחה, אנחנו מציירים בדמיוננו את יופיו, את רעננותו, את הנועם וההרמוניה שהיו עשויים להיות מנת חלקנו, אילו יכולנו להשתרע שם על הדשא בצל העצים. אבל אפילו אם אנו מצליחים לדחוק יד אל בין סורגי הגדר המקיפה את הגן, וזה קורה לעיתים רחוקות בלבד, מיד מכה בה איזה שומר נעלם ואנו מושכים אותה החוצה בבהלה, ושוב מוצאים עצמנו ב"רחובות ברזל ריקים וארוכים", בהמולת כלי התקשורת, בפונקציונליות של חיי היום יום, במציאות, עליה אמר נסים אלוני, שיש לה קשר כל כך קלוש עם החיים.

הגעגוע הוא ממהותה של הנפש האנושית והאמנות היא פריו המעודן ביותר של הגעגוע.

התיאטרון הוא אמנות ההווה. כוחו בחולשתו.
כאן נפגשים בני אדם, ערב ערב, עין בעין, גוף בגוף. מהותה של אמנות זו היא המפגש החד פעמי בין שחקן לצופה. זהו איננו מפגש בין אדם שמתבונן לאדם שמשחק. מבטו של הצופה בתיאטרון הוא מבט יוצר וכל שחקן יודע כי הוא זקוק למבט הזה בעת היצירה, כי בלעדיו יצירתו כמעט נלעגת.

וזהו ההבדל הגדול בין התיאטרון לטלויזיה ולקולנוע.
לא רק מפני שלמבטו של הצופה אין כל השפעה על ההתרחשות במדיות האלה (מלבד אותו עניין מאוס של רייטינג), אלא גם ובעיקר בכך שהתיאטרון לעולם אינו מראה את הדברים עצמם. על הבמה לא נראה לא ארמון ולא מלך, אנחנו יודעים שלפנינו שחקנים ותפאורה. לכן, הצופה בתיאטרון אינו יכול להיות פאסיבי. מה שמתרחש על הבמה אינו אלא הצעה להתרחשות. השחקן אומר כמו הילד המשחק: "נגיד ש..". על הצופה באולם להסכים. בלי הסכמתו לא יתרחש הקסם.
הסכמתו הופכת שחקן למלך, פיסת פח לכתר משובץ יהלומים, שטיחון ירוק לשדה רחב ידיים וגזר עץ לסוס אציל. כך יוצרים השחקן והצופה, בשיתוף פעולה, מציאות דימויית, והיא כמו בועה של חלום משותף, המגנה על שניהם מפני אותו מקום של אי נחת. של "הזמן שלפני והזמן שאחרי".
כדי שתתקיים הצגה טובה נחוץ לא רק שחקן טוב, נחוץ גם צופה מוכשר.

בערב כזה, כשההצגה צולחת, מתרחש, לעיתים, נס. כמו במקרה, נגלה לנו אז פתח נסתר אל אותו גן עדן אבוד של הווה. זה יכול להיות רגע של יופי, או של התרגשות גדולה, של אימה או של צחוק. ואנחנו נכנסים אל הגן. לא נוכל לומר כמה זמן שהינו שם. לא נוכל לומר היכן. נוכל לומר רק: היינו.

מיכאל גורביץ'
מנהל אמנותי