על דמויות ושחקנים

בעונה האחרונה עלתה בתיאטרון החאן ההצגה "הנסיכה האמריקאית" מאת נסים אלוני. מבחינה מסויימת זוהי הגשמה של חלום נעורים שלי.

את תקליט ההצגה המקורית קיבלתי כשהייתי כבן ארבע עשרה והאזנתי לו פעמים רבות. למרות שהתקשיתי אז לפענח את סיפור העלילה ואת משמעותה, נשביתי בקסם המוסיקה המופלאה של הטקסט ובמסתורין האופף את המחזה. המלך בוניפציוס לבית הוהנשוואדן ובנו יורש העצר פרדיננד בקולותיהם של אבנר חזקיהו ושל יוסי בנאי, הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי.

אחת משלוש הדמויות החיות במחזה, שכן השאר מופיעות בקולותיהן בלבד, היא דמותו של השחקן. חסר שם ובעקבות ניתוח פלסטי, פניו זהות לפני המלך. האם זוהי דרכו של אלוני לגחך את מקצוע המשחק? לומר שלשחקן אין אישיות משל עצמו? שהוא משנה את פניו עם כל תפקיד שהוא מגלם? מבחינה מסוימת, קרוב לודאי שכך הוא.

אבל נסים אלוני העריץ שחקנים. הוא השתאה מיכולתם לעמוד על הבמה לעיני קהל, שכן הוא עצמו סבל מפחד במה נורא. לפני כל הצגת בכורה, שבסופה היה עליו להשתחוות, היה משתכר עד לאבדן חושים. הוא גם חש תלות בשחקניו. הוא כתב להם, נזקק לאהבתם, רצה שיחכו מדי בוקר לטקסטים החדשים שלו. אני יודע. לא רק מפני שהכרתי אותו שנים רבות, אלא בעיקר מפני שאני עוסק במלאכה הזאת הקרויה בימוי.

מילדותי רציתי להיות שחקן. כשראיתי עם אמי את "חלום ליל קיץ" וכשבסוף ההצגה יצא השחקן ששיחק את פוק להשתחוות והקהל הריע לו, אמרתי לאמי בהתרגשות: "אני אהיה שחקן" והיא אמרה - "בטח, על גופתי המתה". מפני שהייתה רקדנית ידעה כמה קשים הם חיי הבמה ורצתה לחסוך אותם ממני.

התשוקה לבמה לא הניחה לי אפילו ליום אחד, עד היום. אלא שמבחינות מסוימות, במאי הוא שחקן פחדן. נדמה לו שהוא יודע מה צריך לעשות ואיך, אבל הוא מעדיף להתבונן מהצד. כמו אוהד כדורגל שפוחד להיפצע. המשחק מתנהל על המגרש, הוא צועק מן היציע, שולח עצות, מקלל, מתייאש ומתעודד. כמוהו מתרגש כשהשחקנים מבקיעים שער, וכמוהו נופל עליו דכדוך כשהמשחק נגמר. במאי הוא שחקן תיאורטי.

בתחילת שנות השישים נסעו נסים אלוני, יוסי בנאי ואבנר חזקיהו לפריס, למדו אצל אחד מגדולי הבמאים הצרפתים באותה תקופה, ז'אן-מארי סרו, שבו לארץ והקימו את "תיאטרון העונות", שנפתח בהצגת "הנסיכה האמריקאית". כעבור שלוש שנים הגיע לארץ אותו במאי וביים בתיאטרון "אהל" שתי הצגות מופלאות: את "הצמא והרעב" של אז'ן יונסקו ואת "אדם הוא אדם" של ברטולט ברכט. נתמזל מזלי ויכולתי לשבת בחזרות לשתי ההצגות הללו.

הייתי אז כבן שש עשרה או שבע עשרה וכמה מן הרגעים המשמעותיים בחיי האמנות שלי נחוו שם, בפואייה הצר של תיאטרון "אהל", שהיום הוא משמש כאולפן טלוויזיה. שם גם פגשתי לראשונה את אבנר חזקיהו ואת יוסי בנאי, ששיחקו בהצגות הללו. כמה רציתי להיות כמוהם! שניים אלה, שקולותיהם היו למוסיקה המלווה את חיי, קיבלו עכשיו פנים וגוף. הם נראו לי אחרים וגדולים והתפקידים ששיחקו כמו נספגו בהם והפכו אותם לישויות קסומות.

עזרתי להם ללמוד את הטקסטים, הייתי מביא להם סיגריות מן הקיוסק הסמוך, הקשבתי לשיחותיהם וחיקיתי את הליכתם. כמה רציתי להיות שחקן!

לימים, נעשיתי במאי ועבדתי עם שניהם. את יוסי בנאי ביימתי בהצגת יחיד בהפקה פרטית ואת אבנר חזקיהו במחזה "החולה המדומה" בתיאטרון הקאמרי. ושני השחקנים הנפלאים האלה עיצבנו אותי! נורא!!!

כאותו מאוהב שראה את אהובתו בעיני רוחו כנסיכה המושלמת, ומגלה לפתע שאינה אלא בשר ודם, על זיעת גופה, על הסתימות בשיניה, על פחדיה ועל גחמותיה. במאי בלי שחקנים הוא כמו פסל בלי חומר, כמו צייר בלי צבעים, כמו פסנתרן בלי פסנתר. במאי הוא שחקן בלי גוף. כמו גיבורו של גוגול שאיבד את חוטמו, נחרדתי מן העובדה כי שם על הבמה, לשחקנים פתאום חיים עצמאיים ושנאתי אותם על שאינם נענים לי היענות מלאה, על שיש להם דעות וקשיים, על שאינם מושלמים. השחקנים ניפצו את חלומו של הבמאי.

זו השנה התשיעית שלי בתאטרון החאן. ובכל התקופה הזו אני עובד וחי בקרבה גדולה עם חמישה עשר שחקנים, שאת חלקם הגדול אני מכיר עוד מלימודי המשחק שלהם, אני רואה איך הם מתפתחים, מתבגרים, משתנים. אני מניח שהם עוקבים כך גם אחרי. לא פעם חילצו אותי מטעויות ומ"היתקעויות", לא פעם היו אלה הרעיונות שלהם שהבהירו לי את רעיונותי, לא פעם היתה זו יצירתם, שחשפה בפני את יצירתי. מבלי משים נוצרת מעין משפחה. על הכעסים שבה, על הקנאות, על האהבה. עם הזמן לומדים להתגונן פחות, להקשיב יותר. אנחנו שותפים ליצירה, אבל גם לשמחה ולעצב של החיים "האמיתיים".

אני מניח שגם הקהל הנאמן שלנו, שעוקב אחרי השחקנים הללו, חש מעין קרבה. אף אחד לא יוכל לומר שלשחקנים הללו אין פנים, אין אישיות, כמו לשחקן שב"נסיכה האמריקאית". הדמויות השונות מקבלות משהו מאישיותו של השחקן ובה בעת נהפכות לרובד נוסף בנפשו, כמו שכבות גיאולוגיות באדמה, או כמו טבעות בגזע העץ. ואולי משהו מדמות כזאת או אחרת, שפניה כפני השחקן המגלם אותה, תנועתה תנועתו, חיוכה חיוכו, דמעתה דמעתו, נהפכת במשך השנים לחלק מנפשו של הצופה, וממשיכה לחיות בו כמו שבי חיים מאז נעורי, המלך בוניפציוס לבית הוהנשוואדן ובנו, יורש העצר, פרדי.

מיכאל גורביץ'
מנהל אמנותי