דוד נזכר ביום בו מסר את כס מלכותו לבנו שלמה. הוא הגדול מכל דמות מלך שיצר שייקספיר, ציניקן עם חיוך ממזרי וחן של ג'ינג'י מזדקן. מרכל ואינו חדל לדבר עם האלוהים. דוד נע הלוך ושוב לאורך ציר הזמן, מתחשבן עם ההיסטוריה היהודית, שנון וסרקסטי, עורג לאבישג, מאוהב בתככנית בת שבע ומתגעגע אל בנו אבשלום.
הצגה סימפטית, חכמה ומעוררת מחשבה
המודעות העצמית, הצחוק, האירוניה העצמית, התמרדותו הילדותית, האנושיות המדהימה שלו, כל אלה הם מידותיו של השחקן - אבינעם מור-חיים - שקיבל כאן תפקיד שהוא ראוי לו. גם קביעת ההצגה בחלל הקטן, חלל אינטימי מאוד, מטעימה במיוחד את ההיבט האנושי של ההצגה, על ידי קירבה מירבית אל הקהל.
פנינת במה למחשבה